עקרונות ההומאופתיה _____________________________________________________________________________
ליפציג, 1810. לאחר שנים רבות של חקירת המחלה והאדם, פרסם ד"ר סמואל האנמן את גרסתו הראשונה של "האורגנון של אומנות הריפוי- Organon of Medicine", של מה שעתיד להיות ספר מהפכני שיפרוש תפישות שונות לחלוטין מהמקובל לאותו הזמן, אודות מחלת האדם, מקורה והדרכים להיפטר ממנה.
בחודש מרץ, שנת 1833, סיכם את גרסתו השישית והאחרונה ואישרר אותה סופית בפאריס בשנת 1842. האורגנון, ספר החוקים, העקרונות והפרקטיקה ההומאופתי, הוא לב ליבה של התורה ההומאופתית שייסד ד"ר האנמן. את הגלגל שהחל להניע, המשיכו רבים וטובים אחריו. המחקר בהומאופתיה, תגלית הכנות הומאופתיות (רמדיס) חדשות והמשך הניסיון לרדת לעומקן של התובנות הללו ממשיכים גם היום ורק הולכים ומוכיחים לנו, האנושות, את יכולתו הייחודית של ד"ר סמואל האנמן להבין את התגליות המרעישות הללו, לנתח אותן ולנסח את העקרונות הבסיסיים הרבה לפני שהאנושות היתה מוכנה להטמיעם. העקרונות העיקריים של ההומאופתיה:
ד"ר האנמן לא היה הראשון שגילה את "חוק הדומים" ,אבל הוא היה הראשון שיישם את החוק ברפואה בתוך מערכת שיטתית של כללים ודרך עבודה ברורים ומובְנים. לאחר שמאס באוזלת היד של הרפואה בת זמנו, המשיך ד"ר האנמן במחקריו וניסיונותיו לתוצאות טובות יותר. במהלך מחקריו הוא גילה כי חומר היכול להחלות בני אדם בריאים, ירפא אנשים הסובלים מאותו מכלול הסימפטומים שיצר החומר.
בעת אחד ממחקריו, ניסה על עצמו את החומר כינין (Quinine/ Peruvian Cinchona bark) ששימש כתרופה כנגד
המלריה. התוצאה הייתה ברורה: ד"ר האנמן פיתח בעצמו תופעות מחלה זהות למלריה. ניסויים נוספים לחקירת השפעות כינין ובהמשך גם חקירת השפעותיהם של חומרים אחרים, כאשר הם מבוצעים על מתנדבים בריאים (provers) הביאו את ד"ר האנמן לגלות את עיקרון הפעולה הנקרא "חוק הדומים". העיקרון הידוע בשם "דומה מרפא דומה", התגלה ע"י חוקרים ואנשי רפואה אחרים עוד הרבה לפני זמנו של האנמן. הראשונים הרשומים על תצפיות אלו (אם כי ודאי תמצאו בספרי ההיסטוריה אישים רבים נוספים שהשתמשו בעיקרון), הם בני האסקלפיון (Asclepeion), אותו מקדש יווני שהועיד עצמו לרפואה, שהשתמשו בארס של נחש לריפוי הכשות נחש (מה שהעניק לכולנו את סמל הנחש ברפואה). היפוקרטס, שנמנה על תלמידי המקדש ונחשב לאבי הרפואה המערבית (460-377 לפנה"ס), רקח אף הוא שיקויי הקאה מאיפקקואנה לסובלים מהקאות. אך שוב, היה זה ד"ר סמואל האנמן שיישם את העיקרון כשיטה ברפואה. עיקרון זה נקרא גם עיקרון "דומה בדומה" (דומה בדומה מרפא, מלטינית: Similia Similibus Curentur).
עם ההתבססות של התובנות בנוגע להתנהלות "חוק הדומים", ובעיקר עם הגעתו לתובנה החשובה והמרכזית על קיומו של הכוח החיוני וההבנות המתחדשות לגבי מה חולה (האדם ולא האיבר), קבע ד"ר האנמן את עיקרון הרמדי היחידה: לכל מכלול סימפטומים של מחלה נתונה (באדם נתון), מתאימה רמדי הומאופתית אחת ויחידה.
אוסף הסימפטומים מהם סובל האדם ברגע נתון של מחלה, יירפא ע"י הרמדי האחת, שבניסוי (proving) מבוקר ייצרה אוסף סימפטומים זהה!
ראוי וחשוב לציין בהקשר הזה, שכל הידע שצברנו לגבי כל אחת מיכולות הריפוי של הרמדיס, נעשה בניסוי שנעשה על כל רמדי ורמדי כחומר אחד בודד (ר'' בשו"ת: למה קלאסית)
ד"ר האנמן מסביר כי הריפוי האידיאלי הוא מהיר עדין וקבוע. במהלך ניסוייו דילל האנמן יותר ויותר את הרמדיס ההומאופתיות מתוך מטרה להפחית את תופעות הלוואי. בד בבד, הבין האנמן את העיקרון השלישי שהוא עיקרון המנה המזערית. הרמדי ההומאופתית איננה מיועדת לפעול באופן ישיר על הפתולוגיה או על האיבר הפגוע, כי אם לגרות את הכח החיוני לזהות את הסטייה מהבריאות ולהביא לריפוי עצמי. לפיכך, המנה הנדרשת ליצור את הגירוי הזה צריכה להיות מזערית ככל האפשר ובאופן המתאים ביותר.
התהליך הייחודי של הכנת הרמדיס ההומאופתיות כולל בתוכו דילול רב, ניעור וטלטול עד אשר המנה הופכת מזערית והכוחות של החומר הגולמי המקורי שנשארו רדומים בהוויה הגולמית של החומר, מתעוררים ומתגלים במצבו המדולל (סעיף 128 באורגנון-ספר החוקים של ההומאופתיה). מכאן ההסבר לעובדה שלא נמצא הקבלה מלאה בין איכויות החומר במצבו הגולמי לבין איכויותיו לאחר ההכנה ההומאופתית. מצב זה נקרא בשפה המדוברת פוטנצ (מלעז- potency).
האנמן זיהה את תהליך המחלה- זהו הכוח החיוני שחולה תחילה והוא המוביל והגורם למצב שאותו אנחנו מכנים: מחלה (סעיף 11 באורגנון).
תפישת הכוח החיוני היא מאבני היסוד של ההומאופתיה. הכוח החיוני הוא המערכת השורה בכל גוף חי ומטרתה לתפעל, לשמר ולהגן על ההרמוניה והאיזון של החי, כלומר, לשמור על תפקוד תקין. כל מחלה, כל סטייה מקו הבריאות היא בראש ובראשונה התוצאה של סטייתו של הכוח החיוני מקו התפקוד התקין. לפיכך, השבת הבריאות לכנה, עוברת דרך גירוי הכוח החיוני לפעולה נכונה.
עיקרון הטיפול האינדיבידואלי גורס כי הדרך להחזיר את האדם לקו הבריאות היא לטפל בו ולא ב"מחלתו" (מתוך ההבנה כי מחלתו היא חלק ממנו, תוצאה של התנהלותו). הטיפול ההומאופתי מתבסס על הבנה מעמיקה ויסודית של מצב הפציינט. בטיפול, נבחן האדם על שלל הסימפטומים והמאפיינים שלו בשלושת המישורים העיקריים: הפיזי, המנטלי והנפשי. כל מחלה או סימפטום מהם סובל הפציינט, נבחנים לפרטי פרטיהם, כולל בחינת כל מה שמאפיין ומייחד את דרך הופעתם.
כאמור לעיל, בטיפול ההומאופתי נבחנת המחלה על סמך שלל הסימפטומים והמאפיינים של הפציינט ולא על סמך האיבר החולה היחיד. עיקרון טוטאליות הסימפטומים של ההומאופתיה הוא למעשה ההגדרה לרפואה הוליסטית.
האבחון ההומאופתי מתייחס למצבו הפיזי, הנפשי והמנטלי של הפציינט גם יחד. הכוונה היא שכאשר יגיע פציינט עם דלקת גרון, כאבים בברכיים ותחושות של דיכאון המפריעות למנוחתו, לא נשלח אותו לרופא אף אוזן גרון, אורטופד ופסיכולוג בהתאמה, אלא נראה בטוטאליות הסימפטומים שלו מקרה מחלה אחד ובגינו תירשם הרמדי ההומאופתית האחת המתאימה. האדם הוא אחד. מחלתו היא אחת. קל יותר להבין את שני העקרונות האחרונים (ואת כל העקרונות שמובאים כאן) כאשר אנחנו דנים במחלה או בעיה כרונית, אבל הם תקפים כאחת גם כאשר אנו עומדים בפני מחלה אקוטית. במצב בו לפנינו אדם החולה מדלקת אקוטית בדרכי השתן, ההומאופת/ית שי/תטפל בו י/תתייחס לכל הסימפטומים הרלוונטים בצירוף ובהדגשת כל המאפיינים האינדיבידואלים והסימפטומים האחרים והנלווים (היוצרים את הטוטאליות).
ד"ר סמואל האנמן "במצבו הבריא של האדם, הכוח החיוני הרוחי, הדינמיס המחייה את הגוף החומרי, שולט ללא מיצרים ושומר את כל החלקים באורגניזם בפעילות מופלאה, הרמונית ומלאת חיים, בהתייחס גם לתחושות וגם לתפקודים, כדי שרוחנו ברוכת ההגיון השוכנת בתוכנו תוכל להפעיל בחופשיות את הכלי החי, הבריא, למטרות הנעלות יותר של קיומנו"
.jpg?id=3507315)
