בשנת 1810 פרסם האנמן את המהדורה הראשונה של ה-  Organon of medicine, ספר החוקים ההומאופתי (מיוונית: אורגנון- מערכת עקרונות). בספר זה הניח האנמן את היסודות והעקרונות הראשונים לרפואה ההומאופתית ובו פרס הנחיות מדויקות לגבי יישומה. במהלך השנים פרסם האנמן 6 גרסאות כשאת האחרונה חתם בפאריס בשנת 1842, שמונה חודשים לפני מותו.

בשלהי המאה ה-18, התגלתה ההומאופתיה ע"י ד"ר סמואל האנמן (1755-1843).

במחשבתו של ד"ר האנמן, אז רופא צעיר ומבטיח וכימאי מחונן, כבר החלו להתיישב הספקות בקשר ליעילותה וההיגיון שבדרכה של הרפואה דאז.

ד"ר האנמן, גם בלשן מוכשר, פרש לעת מעיסוקו ברפואה משהבין וטען לחוסר יעילותה של זו. בשנת 1790, בזמן שעסק בתרגום ספרות רפואית, נתקל במקרה בספר שהכיל הסברים רפואיים, מופרכים לטעמו, באשר ליעילותו של הכינין למחלת המלריה. כחלק מהליך הבדיקה ובהיותו חקרן בלתי נלאה, החליט האנמן לבדוק את העובדות לאשורן, ונטל כינין. כאשר נוכח ד"ר סמואל האנמן שהכינין ייצר אצלו תופעות פסיאודו-מלרייתיות הוא השכיל להבין כי הכוח לרפא והכוח להחליא- דומים הם. כך קמה ההומאופתיה לתחייה. מעט לפני שנמשיך עם התיאור ההיסטורי הכרונולוגי, נחזור קצת אחורה בזמן:
	ד"ר סמואל האנמן (1755-1843)

כאשר אנו דנים בהאנמן ובתגליתו המרעישה, אנחנו מקפידים לומר גילה ולא המציא. עוד שנים לפני שנדלקה הנורה בראשו של האנמן, השתמשו מרפאים בחוק הנקרא "חוק הדומים", המוכרים שבהם הם היפוקרטס היווני (הנחשב לאבי הרפואה המערבית 460-377 לפנה"ס) שרקח שיקויים מצמח האיפקקואנה המבחיל לסובלים מהקאות; בני האסקלפיון (Asclepeion  המקדש היווני שהועיד עצמו לרפואה) שהשתמשו בארס של נחש לריפוי הקשות נחש (מה שהעניק לכולנו את סמל הנחש ברפואה) ופרצלזוס שאף הבין לראשונה את חשיבות המינון בכל מרשם ומרשם. אך כאמור הראשון שלקח את "חוק הדומים" (ע.ע. עקרונות ההומאופתיה), פיתח אותו לכדי דוקטרינת ריפוי ויישם אותו כעיקרון ברפואה היה ד"ר סמואל האנמן.

נחזור לתיאור ההיסטורי ולד"ר סמואל האנמן.
כאמור, האנמן הבין את עקרון הדומים והחליט לבחון את ההשערה בניסויים שערך על עצמו ועל מקורביו. במאמר שפרסם בשנת 1796 הוא הגדיר לראשונה את חוק הדומים: תרופה היכולה לייצר תמונת מחלה באדם בריא, תרפא את אותה תמונת המחלה אצל האדם החולה, או בהתאם להגדרה הלטינית: "Similia Similibus Curentur"- "דומה בדומה מרפא".

האנמן המשיך לפתח את רעיונותיו ותלמידים רבים החלו לנהות אחריו. לאחר  שהופצו רעיונותיו בגרמניה, עברה ה"בשורה" לשאר מדינות אירופה. 

במהלך השנים גילתה ההומאופתיה את עליונותה ביחס לרפואה בת-זמנה בטיפולים כרוניים ובעיקר במגיפות שפקדו את אירופה לאחר המלחמות. ההומאופתיה צמחה והומאופתים אירופאים רבים המשיכו את דרכו של האנמן בימי חייו ולאחר מותו. מהמפורסמים שבינם: קלמנס וון בונינגהאוזן ההולנדי  (1785-1864), ג'ון הנרי קלארק (1853-1931). 
 

ב-1825 הגיעה ההומאופתיה לארצות הברית והשרישה שורשים. הצמיחה ביבשת שמעבר לים הייתה מהירה מאד. בשלהי המאה התשע-עשרה, היוותה אוכלוסיית הרופאים ההומאופתים בארה"ב כעשירית מכלל הרופאים האמריקאים ומספר בתי החולים ההומאופתים עלה על אלו הלא-הומאופתים. הומאופתים בולטים רבים פעלו בארה"ב, והיתוו את אבני היסוד בהמשיכם את דרכו של ד"ר סמואל האנמן. הבולטים והחשובים שבהם: קונסטנטין הרינג (1800-1880)- אבי ההומאופתיה באמריקה ומגלה אחד החוקים החשובים ביותר בהומאופתיה (חוק הרינג ע.ע.), ג'יימס טיילר קנט (1849-1916) – אולי ההומאופת החשוב והמשפיע ביותר אחרי האנמן, ארנסט פארינגטון (1847-1885), הנרי אלן, טימוטי אלן, מקסוול בוגר, יוג'ין נאש, ויליאם בוריקה, אדולף ליפה (היגר לארה"ב מגרמניה) ועוד רבים אחרים.

ד"ר ג'יימס טיילר קנט (1849-1916)

בראשית המאה העשרים, עם התפתחות הרפואה המערבית ובשילוב נסיבות פוליטיות וגורמים כלכליים החלה הפופולאריות של ההומאופתיה לדעוך, בעיקר וראשית בארצות-הברית. לאחר עשרות שנים של קיבעון בצמיחת ההומאופתיה בעולם, חזרה ההומאופתיה להתפשט ולצמוח בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת (המאה ה-20). מאז זוכה ההומאופתיה לצמיחה מרשימה. במדינות רבות זוכה ההומאופתיה להכרה ממסדית רשמית ויישומה הולך וגדל. בארה"ב גדל השימוש בהומאופתיה בכ- 20% מדי שנה ואף יותר מכך בבריטניה. כשליש מהאוכלוסייה הבריטית מטופלת בהומאופתיה וכרבע מכלל אוכלוסיית המדינות החברות באיחוד האירופי. ההומאופתיה תפסה מקום של כבוד במדינות דרום אמריקה, דרום אפריקה, באוסטרליה, ניו-זילנד, קנדה ולאחרונה הוקמה אגודה מסודרת להומאופתיה קלאסית ביפן.

ד"ר ארנסט פארינגטון (1847-1885)

בהודו פורחת ההומאופתיה כבר מעל לכמאה שנה והיא הפכה לאחת ממוקדי ההומאופתיה בעולם. ניצנים של ההומאופתיה החלו להופיע בשנים האחרונות במדינות ערב.
התעוררות ההומאופתיה בישראל הולכת ותופסת תאוצה. אגודה להומאופתיה קלאסית מרכזת את הפעילות ההומאופתית בישראל ומאגדת את ההומאופתים הקלאסיים. בארץ פעילים מס' לא מבוטל של הומאופתים ומרצים רבים ומפורסמים פוקדים את מדינתנו הקטנה בתדירות מרשימה. קבוצות מחקר פעילות בארץ וגם שיטות ודרכי ההוראה בישראל משתכללות ומתמסדות.