ביקורת ספר: Clinical Materia Medica   מאת ד"ר ארנסט פארינגטון.  

מאת: גיא טידור (פורסם ב"זמנים הומאופתים", מרץ 2011)                                                                 

מבין אלפי הספרים שראו אור בהומאופתיה, ישנם כמה, שמתחת לעטיפתם המיושנת, נותרו למעשה כפנינים בוהקות ומאירות המחכות להיטיב עם אורן. אחד מהספרים הללו הוא סיפרו של פרופ' ארנסט פארינגטון-  Clinical Materia medica.

זהו ד"ר ארנסט פארינגטון. מתחת למצח הגבוה הזה, שכן לו חסר מנוחה אחד מהמוחות המבריקים ביותר שידע עולם ההומאופתיה. ד"ר ארנסט פארינגטון, גאון, חד מחשבה, למדן וחוקר בלתי נלאה, בן דורו של ד"ר ג'יימס טיילר קנט, נולד למשפחת רופאים בשנת 1847, כארבע שנים לאחר שד"ר האנמן עזב אותנו ושנתיים לפני שד"ר קנט נולד. כבר מגיל צעיר נחנו בו כושר הלמידה הנדיר והזכרון הפנומנלי שהציבו אותו כעילוי  בלימודיו לכל אורך הדרך ובהתאם סיים את לימודי הרפואה בהצטיינות. ד"ר ארנסט פארינגטון לא בילה איתנו הרבה בגלגולו המדובר, הוא חי, למד, לימד וריפא כ 38 שנים בסה"כ ונפתר ממחלת ראות מסובכת, בביתו בפילדלפיה.

במהלך חייו הקצרים הספיק ד"ר פארינגטון להוציא מספר מאמרים עצום, להפוך למרצה נערץ, למורה גדול ומתווה דרך בעולם ההומאופתיה דאז. הספרים שהתפרסמו בשמו, רובם לאחר מותו כאסופות מאמרים וחלופות מכתבים, נחשבים בעיני כיהלום אמיתי ואוצרים בתוכם מידע רב אודות רמדיס גדולות ונפוצות ורמדיס קטנות ופחות נרשמות. ד"ר פארינגטון הציג תפיסת עולם ופילוסופיה שיכולה לסדר לכל אחד מאיתנו ההומאופתים את הראש בנוגע לאופן לקיחת המקרה, זיהוי נקודות התורפה בלקיחת המקרה (מה שההיסטוריה הוכיחה כלימוד נכון ומדוייק) וזיהוי המכשולים הגדולים בכלל. בספרים הללו אנחנו נפגשים עם הומאופת רחב ראייה, הנוגע בכל תחומי הטיפול, החל מהטיפול ההומאופתי כפי שאנחנו רואים אותו, דרך התווית הנחיות למטופלים וכלה בתפישותיו את אורח החיים הנכון.

שני הספרים המפורסמים ביותר של ד"ר פארינגטון הם המטריה מדיקה ההשוואתית –Comparative Materia medica  והמטריה מדיקה הקלינית- Clinical Materia Medica בה נתמקד כאן. מעט לפני כן, מס' מילים נוספות על האיש, על מנת שנבין את האווירה בה נכתב הספר ומבנהו.

פרופ' פארינגטון היה מחסידי ונאמני ההומאופתיה ה"קלאסית" (וזה כמובן נושא למאמר בפני עצמו). במאמריו נוכל למצוא את הטענות שהיו לו כלפי דור ההומאופתים שהחל להתעלם מטוטאליות הסימפטומים. בולט (נחרץ ונועז) מכולם היה המאמר שנשא כנגד בונינגהאוזן והחשיבות היתרה שנתן לדעתו למאפייני הקיום והמחלה הכלליים (הג'נרלס) ע"ח הסימפטומים הפיזיים והנפשיים, ע"ח עקרון טוטאליות הסימפטומים ולימוד תהליכי המחלה בכל רמדי ורמדי. פרופ' פארינגטון הדגיש את החשיבות של התמונה כולה בלקיחת מקרה, ועל כך אני כהומאופת, חב לו תודה ומחשיב אותו כאחד ממורי ומתווי הדרך הגדולים ביותר שלי בכל מה שקשור ללימוד מטריה מדיקה.

ד"ר פארינגטון היה בקשר ישיר עם ד"ר קונסטנטין הרינג, וברבים ממאמריו אפשר למצוא נגיעות מלימודו של האחרון. הנטייה הטבעית של פארינגטון לחקור כל רמדי לעומק לכדי הבנה טוטאלית של תמונת המחלה (ומכאן: הרמדי) ומציאת ההקשרים בין הסימפטומים כולם, מצאה את מקומה כמשימתו העיקרית וטבעי היה שתביא להושבתו כקולגה לצידו של הרינג וכממשיך דרכו ע"פ הרינג עצמו, שסיכם זאת במילים: "כשאסיים את דרכי, פארינגטון חייב יהיה לסיים את המטריה מדיקה שלי".  אני חושב שהדרך הנכונה להסביר את הלך הרוח בספר היא פשוט לעשות קופי ופייסט ולתת לכם לקרוא את ההקדמה שלו לספר או לכל הפחות להפנותכם לשם.

ניתוחי הרמדיס שלו נוגעות באופן ישיר בתהליכי המחלה של הכוח החיוני ובפעולת הרמדי עליו. הוא נוגע בהקשרים שבין הסימפטומים השונים, במערכות השונות, במישורים השונים, ולמעשה היה ממשיך דרך נאמן להנחיות של האנמן בלימוד המחלה, ושל הרינג בניתוח התהליכים. העבודה החשובה שעשה בתחום הפרובינג, על רמדיס ישנות וחדשות כאחד, העמיק אצלו את התובנה באשר לאיך ללמוד וללמד.

ד"ר פארינגטון בניתוח הרמדיס שלו, נאמן לתפיסתו המושכלת של ד"ר האנמן, לא שם את המניפיסטציות הפיזיולוגיות של המחלה בצד, גם לא את אלו הג'נרליות ונתן חשיבות גדולה מאד להבנה הטוטאלית של תהליך המחלה; ועל כך כתב: "הואשמתי בכך שירדתי מפסגות ההומאופתיה הטהורה והשתכשכתי יתר על המידה במחוזות הפיזיולוגיים... ושלעולם לא נוכל לדעת אלו שינויים מתרחשים חוץ מאשר ע"י סימפטומים, כך שמי שמתעסק עם תהליכי השינוי מזהם את ההומאופתיה, ובכן, זה נכון וזה לא נכון. זה נכון אם אתה מתייחס לשינויים ולפיזיולוגיה בלבד. זה לא נכון לומר זאת אם אתה בוחן את השינויים והתהליכים כמניפיסטציה של השינויים בכוח החיוני. אני לא מצליח לראות איך מתקיימים סימפטומים באדם שהם לא תוצאה של תהליך (שחל בכוח החיוני)..."

למעשה, בניתוח הרמדיס בדרכו של פארינגטון, ישנה היצמדות מוחלטת לעקרונות ההומאופתים הבסיסיים ביותר והם: הומאופתיה איננה סימפטומי מפתח (keynotes)  ומיינד בלבד אלא זו שיטת הריפוי הדנה במטופל כולו, בטוטאליות שלו ולוקחת בחשבון לא רק את הסימפטום כבודד אלא את המערך השלם של הנסיבות והסימפטומים הנלווים, קרי, תהליך המחלה של הכוח החיוני (ומכאן- הרמדי).

הספר מחולק להרצאות על רמדיס השונות כאשר ההרצאות הראשונות דנות בממלכות השונות, כלומר, מינרלים, צמחים בעלי חיים והסברים מעטים נוספים על נוזודות. שאר הפרקים דנים ברמדיס עצמן והם מפוזרים בצורה לא מסודרת על פני עמודי הספר (עוד אחתב מיני אבני החן ההומאופתיות שעלינו לסדר ולערוך מחדש).

כמעט בכל הפרקים שנמצא בספר, נראה את התייחסותו של דר' פארינגטון לעניין הממלכות, המחלקות, הסדרות והמשפחות וכיוצ"ב. הוא היה מבין ההומאופתים הראשונים שהבין את הקשרים בתוך הקטגוריות הנ"ל ובצורך למיין ולעשות סדר בקשרים שבין הרמדיס השונות ובדמיון באופני המחלה של הכוח החיוני בתוך אותן חלוקות.

האבחנה המבדלת היא חוט השני הנמתח לאורך ספרי המטריה מדיקה של פארינגטון והיא מראה לנו את הייחודיות שבספריו. דר' פארינגטון זיהה את הקושי של ההומאופת מלהימנע מההיצמדות המובנת לפוליקרסטים ובספריו הוא נתן דגש ברור לאבחנה המבדלת והפנייות לרמדיס דומות אחרות. בניתוח רמדי נתונה, עובר פארינגטון מערכת מערכת מהמיינד ועד למערכות הקטנות ביותר (כפי שיעשה גם קנט מאוחר יותר) ובכל מערכת משווה את הרמדי המנותחת לרמדיס מקבילות, קטנות יותר או פחות, שעלינו לשקול במקרה הנתון ושהסיכוי שנכיר אותן (ובתאמה-נרשום אותן למטופל) קטן מאד. דרך הרצאותיו אלו נוכל ללמוד גם על ניתוח הסימפטומים בתוך האינדיבידואל מה שנותן חיות ורב מימדיות לסימפטומים היבשים המופיעים אצלנו ברפרטורי (אנחנו צריכים לזכור שאת עבודתו עשה עוד לפני שהרפרטורי של קנט ראה אור. למעשה, קנט, בן גילו, התוודע להומאופתיה רק כ 12 שנים לאחר שפארינגטון סיים את לימודיו). דוגמאות בולטות לאבחנה המבדלת שמייחדת את הספר הזה, נמצא בפרק הדן ב- Baryta  ובפרקים הדנים בסולניים וב- Stramonium.

 לסיום: המטריה מדיקה הקלינית של דר' ארנסט פארינגטון, בהחלט מצאה את מקומה המכובד על מדף הספרים ההומאופתי. אני מוצא בספר הזה את ההוראה הטהורה של ההומאופתיה הבסיסית, השומרת ומבהירה את העקרונות אותן לימד אותנו דר' האנמן , כהכרחית ללימוד ע"י כל מי שרואה עצמו כהומאופת. זהו השלד עליו נשען בנין הידע, את הקירות והארכיטקטורה אפשר לתבל או לעצב בלימוד הומאופתים גדולים בני המאה ה-20.